שם בכיס הקטן את הקניון הגדול

הלילה ישנו בבית מלון הנמצא ממש בסמוך לפארק הבא שיש בדעתינו לבקר. הציפיות בתחילה מאתר זה לא היו גבוהות ואמרנו שנקפוץ, נחתים ונראה אם שווה בכלל להתאמץ ולהכנס לתוכו פנימה. עוד קניון, מה כבר יכול להיות? במרכז המבקרים מחתימים את החותמת ה - 34 והרינג'רית מסבירה לנו בשממון ובאדישות שיש שני מסלולי נסיעה, האחד לאורכו של הקניון מצפון והשני לאורכו מדרום. אין אפשרות להכנס לקניון עצמו. רק לראות מלמעלה. "על איזה מהם את ממליצה?" שאלנו. "לכו על הדרומי" ענתה ביבושת. אמרתי לעצמי שכנראה פני הפארק כפני הרינג'רית וברמת ציפיות נמוכה התישבתי לראות סרט של 22 דקות אודות הפארק.

הקניון נקרא Canyon de Chelly National Monument (מבטאים שיי, ה - ש' בצירה). בסך הכל Monument, לא Park כמו הגדולים והידועים. משהו מדרגה שניה כנראה. הסרט הראה מעט מהפארק עצמו והתייחס בעיקר לתושביו האינדיאנים בעבר ובהווה, באורח חייהם בתוכו ובהתיחסותם המיסטית אליו. באופיו היה זה סרט הוליוודי משהו, הרבה מראות ממעוף הציפור, שחקנים מבוימים, רחוק מלהיות דוקומנטרי. יוסי אפילו יצא באמצע. אבל היו בו בסרט רמזים שיש בקניון הזה משהו מעבר למה שנצפה בסרט ואני כבר יודע שהמציאות תמיד גדולה מכל תמונה או סרט.

אורכו של הכביש לאורך המצוק הדרומי 16 מייל. הרינג'רית המליצה על 3 נקודות תצפית (מתוך 7). האחרונה חובה. "נתחיל" אמרתי לעצמי, "מקסימום נרכב 32 מייל, לא נורא - יחסית דרכנו קצרה היום". מהמקום הנמוך בו נמצא מרכז המבקרים מטפסים למעלה, עוברים על פני גשר ומגיעים לפלטו שטוח וחולי זרוע אין ספור שיחים ועצים נמוכים. אנחנו רוכבים מזרחה והקניון אמור להמצא משמאלנו. לא רואים כלום, סתם רמה מישורית מכוסה צמחיה. שלט עץ חום מכריז באותיות צהובות על נקודת התצפית הראשונה. אנחנו מתעלמים ובהמלצת הרינג'רית ממשיכים לרכב הלאה לעבר נקודה מס' 3. מבט חטוף לשמאל בעת שחלפנו על פני הנקודה הראשונה - ואני חוטף את השוק של החיים שלי. לשבריר של שניה ראיתי תמונת נוף שהכתה אותי בתדהמה. לרגע חשבתי שאני חולם. לחזור לא חוזרים. מה שכן, ממהרים לנקודה השלישית מתוך ידיעה ברורה שבדרך חזרה לא נפספס את השתיים הראשונות. המראה שהתגלה לעיני מנקודת התצפית השלישית אינו ניתן לתאור במילים. עוצר נשימה ממש. שביל קצר מוביל לנקודת תצפית ומשם ניתן לצאת ממנה וללכת לאורכו של המצוק מזרחה ומערבה על גבי משטח סלעי לבן ושטוח. מכל נקודה נראית תמונה אחרת, האחת יפה מרעותה. מצוקים בשלל צבעים וצורות, מחורצים ומבותרים, וביניהם למטה למטה, משתרע לו עמק ירוק זרוע פה ושם סלעים וגבעות מסולעות כשביניהם מתפתל לו ערוץ נחל חולי שרוחבו משתנה לפרקים. אין שם כביש סלול, רק סימני קולי של רכבים 4x4. איזה יופי. שבוי בקסם המקום ומהמראות, אני מסרב לנתק מגע. הרעב לראות עוד ועוד אינו מרפה וככל שעיניך ממשיכות לשוטט הולכים ומתגלים פרטים נוספים. כשהגענו השמש היתה מוסתרת מאחורי ענן. עכשיו יצאה השמש והמראות בהשפעת משטחי אור וצל דרמטיים יותר.
המשכנו לרכב לאורכו של הכביש עד סופו, לא פוסחים על אף נקודת תצפית, כשבכל אחת ממנה מתגלה פן אחר של הקניון. משפחות רבות מבני שבט הנבאחו מתגוררות בתוך הקניון ומעבדות את אדמותיו גם בעצם ימים אלה. הכניסה לזרים אפשרית רק בליווי מדריך מקומי והתנועה מתבצעת באמצעות רכבי שטח. בדרך חזרה לא שכחנו לפקוד את שתי נקודות התצפית עליהן פסחנו בתחילה. רק לפני ארבעה ימים היינו בגראנד קניון. זה של היום, לפחות בעיני, יפה יותר. אני יודע שאחזור לכאן שוב בהזדמנות אחרת ואז גם אכנס לתוכו. נדור נודר הנדר.

לסלע הזה קוראים כאן Spider Rock. שיהיה.

בהמשך דרכנו היום עברנו דרך נקודה שהאמריקאים קוראים לה Four Corners - ארבע הפינות. זהו שמו של מפגש הגבולות בין המדינות יוטה, קולורדו, ניו מקסיקו ואריזונה ויחודה של נקודה זו הוא בכך שהיא היחידה בה נפגשים בארה"ב גבולותיהן של 4 מדינות. את האתר הקימו אנשי שבט הנבאחו, הם מתחזקים אותו והוא ממוסחר לחלוטין, רצוף שורה ארוכה של דוכנים לממכר מזכרות, תכשיטים ופריטי אומנות מקומית. המבקרים נוהגים כאן להצטלם בנקודה עצמה, לעיתים בפוזות שונות ומשונות של שכיבה, כריעה, עמידה בפיסוק ועוד. יש אגב כאלה החולקים על כך שזו אכן הנקודה המדוייקת, אבל בינינו - מה זה חשוב? שבוע טוב.

לא יכול להתאפק. מכירים כבר את החולשה שלי. כביש 160 באריזונה.

יום 33