לכל המודאגים - אני בסדר. תשמעו סיפור

רואים את עמוד התאורה במרכז? מימין, ממש בקצה התמונה יש עוד אחד. הקו הלבן שעליו זה הדרכון.

אתמול, יום רביעי, לא כתבתי רשומה. ההסבר לכך בהמשך. האתר האחרון בו ביקרתי אתמול נקרא Cowpens National Battlefield והוא היה השלישי ליום אתמול. הגעתי אליו ממש ברגע האחרון, בשעה 16:55, חמש דקות לפני שמרכז המבקרים נסגר. ידעתי כל הדרך אליו שהם סוגרים בחמש, ואצל האמריקאים חמש זה חמש, כך שהרכיבה אליו היתה מזורזת, בלשון המעטה. הגעתי לשער, הרינג'ר אומר לי שעוד חמש דקות סוגרים ואין מצב שאוכל למצות את הביקור. מטעמים מובנים נמנעתי מלאמר שאני כאן בשביל החותמת בלבד. נכנסתי, חצי מייל עד למרכז המבקרים, מחנה ההארלי ובריצה מגיע לדלת. הרינג'רית כבר בפתח, עומדת לנעול. נכנס פנימה, החתמה מהירה של הדרכון (חותמת 49) ואני בחוץ. הרינג'רית החביבה נאותה לצלם אותי כשברקע מרכז המבקרים. אין על הקיר מאחורי כל כיתוב שיכול לזהות את שם המקום, רק סמל רשות הפארקים, ולכן אני מחליט לצלם תמונה כללית של בניין מרכז המבקרים עם האנדרטה שלידו. למען הביטחון ועל כל מקרה שלא יקרה, שתהה הוכחה נוספת לביקורי במקום, נוספת לחותמת. בוחר זוית נאותה לצילום אבל הדרכון והעלון שזה עתה קיבלתי מפריעים לי בידיים. מסתכל שמאלה, מסתכל ימינה ומניח אותם על עמוד התאורה הימני. שלא יפריעו כאמור. מצלם, מביט במסך המצלמה, מרוצה מהתוצאה, נכנס לשירותים, חוזר לאופנוע, מוציא תפוח מהתיק ואוכל אותו בשלווה. אוגר כוח לאחר יום מאומץ של רכיבה כשלפני עוד 69.4 מייל עד למלון. אחד אחד יוצאים להם הרינג'רים מהבניין, כל אחד למכוניתו, כולם מברכים אותי לשלום והכל בסבבה. עולה על ההארלי, רוכב עד הכניסה, הרינג'ר שהמתין לי נועל את השער מאחורי ואני מפליג לי בנחת אל המלון ואל שלוות סיומו של יום מפרך.

כאן בהגדלה רואים את הדרכון בבירור

איזה שלווה ואיזה נעלים. לגודל הזוועה מתברר לי שהכיס השמאלי של התיק, זה שאמור להכיל את הדרכון ואת עלוני היום - ריק. אין דרכון ואין עלון. מכניס יד לכיס הימני ונתקל במצלמה. זה בסדר, כאן היא צריכה להיות אבל הדרכון והעלון - נאדה. הבזק של זיכרון, רואה עמוד תאורה ימני בעיני רוחי ותופס מיד את גודל השבר - שכחתי את הדרכון על עמוד התאורה!! כל המסע הזה אני משנן לעצמי לשמור על הדרכון. כל המסע הזה עומד לרדת לטמיון. בלי הדרכון המוחתם IBA ישיבו פני ריקם לבקשת האישור והתעודה על השלמת 50-50-25 בהצלחה. לך תסביר להם שהדרכון הלך לאיבוד ממש יומיים לפני הסוף. לך תשלח להם צילומים של מרכזי המבקרים. לא יעזור כלום. הם רוצים חותמות והחותמות שלי מונחות על עמוד תאורה במרחק של 70 מייל ממני. חרדה של ממש תופסת אותי. מביט החוצה, עדיין אור בחוץ אבל האופציה לחזור לשם עכשיו יורדת מיד מהפרק - כי אני עייף מאוד, כי עוד מעט לילה, כי השער סגור וממילא לא אוכל להכנס פנימה. מדוכדך עד עמקי נשמתי אני כבר יודע איזה ערב ואיזה לילה צפויים לי עד שאשכים מחר בבוקר ואחזור לתור אחר האבידה. זה גם ההסבר לכך שאפילו טיפה אחת של חשק להתיישב ולכתוב את רשומת היום לא היתה בי. הדמיון מתחיל אצלי לעבוד שעות נוספות. שיערתי שאף אחד לא ימצא את הדרכון עד הבוקר, הרי הייתי אחרון העוזבים. חששתי שבמהלך הלילה יכול לקרות לו משהו. אולי ירד גשם, אולי איזה דוב יתעניין בו, אולי עורבים יחגגו עליו עם בוקר. אולי ככה, אולי ככה. ההגיון אומר שהסיכוי למציאת האבידה הוא סביר, אבל במאבק חרדה מול הגיון מנצחת החרדה ובגדול, ואני לא עצמתי עין כל הלילה (טוב זה רק ביטוי להאדרת גודל הברוך, האמת היא שישנתי אבל לא הייתי שקוע בשינה).

בבוקר העמוד מיותם - הדרכון איננו

בבוקר אני בחמש כבר על הרגליים. חושך מוחלט בחוץ. בחמש וחצי אני בחדר האוכל של המלון. אמרו אתמול שארוחת בוקר החל משש וחצי. אולי אשתה קפה. להפתעתי ארוחת הבוקר מוכנה כבר ואני חוגג על מיץ תפוזים, 2 טוסטים ושתי ביצים קשות ועוד מאפה קטן לקינוח. על מסך הטלוויזיה מבשר החזאי שמזג האויר היום בהיר וקר. מדברים כבר על תמונת התנועה של הבוקר והתמונות הן תמונות של נתיבי תנועה בחשיכה. חוזר לחדר, גומר לארוז, יוצא החוצה לאופנוע ומתחיל במלאכת הניגוב השיגרתית - מגן רוח, מראות, פנסים, קצת ניקלים, מושב. הכל מכוסה במעטה כבד של לחות ואני חושב על הדרכון המסכן שלי, כמה קר לו ובעיקר כמה רטוב לו והאם יהיו נזקי לחות לחותמות. האמת, כבר לא איכפת לי נזקי לחות, העיקר שאמצא אותו, העיקר שאמצא אותו. חוזר לחדר וממתין בקוצר רוח לעלות השחר. קר בחוץ ואני עוטה על עצמי את מעיל הרכיבה החורפי כשמתחתיו סווטשירט פלנל. יוצא מהחדר, בודק שלא שכחתי כלום ולפני שאני מתחיל ברכיבה אני סוגר ביני לבין עצמי על רכיבה רגועה, שלא יתווסף חלילה חטא על פשע.
רכבתי רגוע כשעל פני חולפים כל המראות מאתמול, אבל הפוך. מידי פעם עולות להן תזכורות קולניות לביצים הקשות שאכלתי הבוקר. בעיני רוחי אני מדמיין לעצמי את הרגע בו אשא עיני אל עמוד התאורה. יהיה או לא יהיה. הגעתי בשמונה וחצי והשער היה כבר פתוח. חצי מייל נוספים ואני במגרש החניה. מחנה ההארלי, ניגש לעמוד וכבר מרחוק אני רואה - הדרכון איננו. ראש העמוד המרובע מכוסה לחות למכביר. משמע שמישהו לקח את הדרכון עוד אמש. דב? עורב? מרכז המבקרים סגור, פותחים אותו בתשע. בצר לי אני מתחיל לתור את הסביבה ולא מוצא דבר. טנדר של שירות הפארקים מגיע ומגיח ממנו בצעדים נמרצים רינג'ר מבוגר ששואל אותי בחביבות ובחיוך מסתורי משהו האם אני מחפש אבידה כלשהי. לפני שהספקתי לענות הוא מבשר לי שהדרכון נמצא. "הרבה חותמות יש בו בדרכון" הוא אומר לי. "וגם תמונת פספורט שלך יש בו". רק חבל שלא טרחת במקום המיועד לכך לכתוב את שימך, כתובתך ומספר הטלפון שלך, לכל מקרה שלא יהיה, אתה יודע" הוא מוסיף ואומר בנימה חביבה שתוכחה קלה שזורה בה. "בטח שאני יודע, ועוד איך יודע" אני משיב לו ומתאפק מלהתנפל עליו בחיבוקים ונשיקות. מסתבר שאתמול לפנות ערב הוא חזר לכאן בגלל הפעלת שווא של מערכת האזעקה, מצא את הדרכון על העמוד והכניסו לביניין פנימה. ברוך אלוהי אזעקות השווא. נפרדתי ממנו בלחיצת יד אמיצה לא לפני ששילשלתי $5 לתיבת התרומות הניצבת במקום. אוף, איזו הקלה. אל המלון הגעתי ב -14:00 לאחר רכיבה נוספת של 215 מייל שקטע בין 70 מייל אני עושה פעם שלישית. סה"כ להיום 285 מייל ללא אתר ביקור והחתמה. ניכנסתי למיטה לשנת צהרים עריבה ועמוקה של שעתיים. עכשיו אני מלא מרץ וכותב את קורותי היום ואתמול. מחר תהיה עוד חותמת והאחרונה בשבת.

ככה זה נראה בדרך ל - Smoky Mountains

אוקיי. זה הזמן לחזור ליום רביעי, אתמול. בבוקר כשיצאתי מהחדר בדרכי לחדר האוכל עברתי כרגיל בסמוך להארלי לברכות של בוקר טוב. שמעתי לפתע את הצמיג הקדמי אומר לאחורי "מקווה שהיום הנתן הזה יקח אותנו למשהו קצת יותר מעניין. נמאס כבר מהכבישים המהירים בהם אנחנו מתגלגלים לנו במצב זקוף. רוצים פיתולים, רוצים השכבות. רוצים עיסוי צידי. די לנו מחפיפת הפדחת". "לגמרי צודק" עונה לו האחורי. כשאני רעב אני עצבני ולא הגבתי. בארוחת הבוקר ירדתי על שתי חביתות, שתי פרוסות טוסט מרוחות ב"פילדלפיה", מיץ תפוזים ועוגה. ככה זה פחות או יותר כל בוקר. יש להם גם דגנים, יוגורטים בטעמים, ופל בעשייה עצמית עם סירופ, לפעמים גם מיני בשרים, תפוחי אדמה מטוגנים ודייסות. לא נוגע באלה. לקחתי תפוח לדרך וכשעברתי שוב ליד ההארלי סיננתי לצמיגים "על Blue Ridge Pkwy שמעתם?". לא חיכיתי לתגובה. ארזתי, ניגבתי והתחלתי ברכיבה היומית. כל הדרך עד הכניסה לפארק עצמו, Great Smoky Mountains National Park, הינה פסיפס ממוסחר של בתי מלון, מסעדות, חנויות מזכרות לתיירים ועוד מיני אתרי בילוי ושעשוע שאינם קשורים לפארק הזה וליופיו. למרבה המזל ההצגה הנלוזה הזו נקטעת באחת ברגע שנכנסים לתחומי הפארק. כאן זה העולם האמיתי, הטבע במלוא הדרו. ירוק לך בעיניים, האויר צונן משהו וצלול, מרחוק רואים את העננים והערפילים העוטים את הפסגות ואת מה שביניהן ועכשיו ברור לך מהו מקור השם להרים אלה. הם באמת נראים כמי שאפופים בעשן.
בתנועה ממרכז המבקרים הצפוני (חותמת 47) למרכז המבקרים הדרומי הכביש עולה תחילה ולאחר מכן יורד ובדרכו הוא מתנהל לאורכו של נחל שופע מים ומפלים קטנים. ראיתי שהצמיגים מחככים ידים בהנאה. מיד אחרי שחלפתי על פני מרכז המבקרים הדרומי פניתי שמאלה אל ה - Blue Ridge Pkwy, בדיוק בנקודה שבה הוא מתחיל. אורכו של כביש זה, אחד המפורסמים ביופיו וברב גוניות הנופים דרכם הוא עובר ואליהם ניתן לצפות תוך כדי נסיעה עליו הוא 469 מייל. אני רכבתי עליו קטע קצר של 57 מייל שבהחלט הספיקו לי ובעיקר השביעו את רעבונם של צמיגי הרוטנים. עוד אחזור אליו מחר כשארכב על כביש האורך ב - Shenandoah National Park, שם הוא מסתיים. זהו כביש הררי טיפוסי, סלול היטב, רצוף עליות, ירידות, מנהרות קצרות ובעיקר פיתולים בנויים היטב. רכבתי לי ברגוע (המהירות כאן מוגבלת ומתאימה עצמה מידי פעם לחריפות הפיתולים) בתוך קבוצה של 8 הארליסטים אליהם נקלעתי במקרה, נהנה מהחברותא ומהרכיבה. לא בוער, לא תחרותי, לא מבחן של השכבות. רגוע ומענג. שמתי לב לדבר אחד מאוד מוזר במבנה הכביש. הפיתולים תמיד, אבל תמיד הם שמאל ימין, שמאל ימין, שמאל ימין. השכבה ימינה ומיד אחריה שמאלה, ואחריה ימינה ואחריה שמאלה. אין דבר כזה ימינה, ישר ושוב ימינה. תמיד טוויסט. נזכרתי בצ'אבי צ'קר. היה כף.

Blue Ridge Pkwy

משם שברתי ימינה בדרכי אל אתר לאומי נוסף - Carl Sandburg Home National Historical Park. קארל סנדבורג היה סופר ומשורר אמריקאי ידוע שזכה בפרס פוליצר ועסק מרבית חייו באמצעות שירתו וכתביו בעשיית צדק חברתי ובפאן האנושי של האמריקאים באשר הם. נפטר ב - 1977 בהיותו בן 93. חותמת (48), צילום זריז ואני ממהר בדרכי לאתר הבא - Cowpens National Battlefield. ממהר, אתם כבר יודעים למה. במקום זה  ב - 17.1.1781 נערך הקרב בו ניצח צבא המיליציה בפיקודו של דניאל מורגן את הכוחות הבריטיים העדיפים בפיקודו של טרלטון.

12.9.2012