זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו

היום תדלקתי 3 פעמים. זה אומר שרכבתי הרבה. זה אומר שנהניתי.

לוואי והיתה כולה כאן

הבוקר התחיל רגיל עם תוכנית אנמית של רכיבה ממלון למלון מהקצה המערבי של ארקנסו לקצה המזרחי שלה, עבור לטנסי ועוד קצת - סה"כ 301 מייל. הכל על הכביש המהיר I-40, רכיבה מנהלתית סתמית לשם סגירת מרחק לעבר נקודת הסיום. ככה זה נראה על הנייר וככה זה התחיל. רוכבים מיילים אחדים והשינוי מגיע. לא לפתע, לא בחטף אלא בהדרגה, באיטיות ותוך בניית תחושה שמשהו אחר קורה כאן. מזג אויר נפלא, אפס קצהו של ענן לא נראה בשמים, קריר במידה ראויה המחייבת את מעיל הרכיבה החם והכי הכי חשוב - אין רוח. ההארלי משייט לו לפנים כאילו שאין חיכוך בעולם הזה, אין אויר, אין מיסבים, אין צמיגים, אין אספלט. בקלות ובאלגנטיות הוא מחסל מייל אחרי מייל ואני מתמוגג מעונג. כל כך קל, כל כך נעים. אין רעידות כביש, אין רעידות מנוע, אין רעידות מרכב או מושב - הכל חלק ורגוע. ואקום, תחושה של ואקום כזה. רוב הדרך ניתן לנוע ב - 70 מייל לשעה. לוקח את הבונוס הידוע ועולה ל - 75 (כולה 120 קמ"ש). המיילים רצים ואין סימנים של עייפות. לא רוצה לעצור כדי לנוח. לא צריך לעצור כדי לנוח. שום דבר לא מציק לי, לא לוחץ בשום מקום, לא מגרד, לא מזיע. אף שריר לא מתוח, אף שריר לא כואב, אף שריר לא תפוס. הכל משוחרר. וזה נמשך ונמשך העונג הזה עד שנורית האזהרה של מיכל הדלק קוטעת את העינוג ואני עוצר לתדלק. תדלוק קצר, כזה של Iron Butt, מחליף למעיל קיצי וממשיך. ארקנסו עוד מעט נגמרת, לא לפני ש - Palestine קופצת לי פתאום לתוך העיניים ומפריעה לשבריר שניה את ההתמכרות שלי להנאת הרכיבה. גם קטע ארוך של עבודות מע"צ תורם את חלקו בעיניין, אבל זה וגם זה לא יכולים לפגום בסך הכל הכללי. היה שווה לעבור את המסלול כולו כדי להגיע ליום הזה.
חוצה את המיסיסיפי, נכנס לטנסי ולתוך ממפיס, העיר של המלך. הוא כבר לא אבל אני כן - מרגיש כמו מלך. מלך העולם על ההארלי שלי. Tennessee, מדינה ששלושה דאבלים כלולים בשמה (יש עוד אחת כזו), נותנת לך כבר את ההרגשה שאתה קרוב לחלק המזרחי של ארצות הברית. הנוף המדברי נעלם, גם המישורים הגדולים לא נראים יותר. ירוק כאן, הרבה מים, גבעות, עצים, יפה.

מתכוננים לחתונה פלשתינאית

למלון אני מגיע ב - 14:15, אמצע היום. פקידת הקבלה מקבלת את פני במאור פנים מעושה, מחייכת ושואלת לשלומי. לא אומרת, אבל הפרצוף שלה שואל "מה אתה עושה כאן כל כך מוקדם?" גם מבלי לראות את הפרצוף הזה אני יודע שבעצם הצדק איתה. כמעט 6 שעות יש עדיין עד השקיעה, 301 מייל מענגים מאחורי ואני מרגיש רענן כאילו שלפני 5 דקות סיימתי את ניגוב הבוקר של האופנוע. וגם המלון שורץ ערבים, פלשתינאים שהגיעו לכאן בחמולות לחתונת בני משפחה. מתיישב בלובי, לוקח קפה, מוציא המחשב ומאתר את המלון הכי קרוב ליעד הבא. מבצע הזמנה באינטרנט, מבטל את המלון הנוכחי ויוצאים להמשך רכיבה של 103 מייל נוספים. גם אלה עוברים כמו כלום, בהנאה רבה, וכשמגיעים למלון אני נזכר וממלמל לעצמי "הבאסה של רכיבה על הארלי זה להגיע". היה זה היום הארוך ביותר (404 מייל שהם 650 ק"מ) והמענג ביותר עד כה.

יום 41