חותמת אחת. שתי מלחמות.

ב - 1868 סגן אלוף אחד, ג'ורג' קסטר שמו, לבן, הוביל מתקפה על שבט השאיין שחנה באותו זמן על גדות נהר וושיטה באוקלהומה. תוך שעתיים נטבחו 30 - 60 אינדיאנים, כולל מנהיג השבט "קומקום שחור" ואשתו "אשת התרופות". שדה הקרב הפך לאתר הנצחה היסטורי ואותו ביקרנו היום - Washita Battlefield National Historic Site.

נקודת התצפית על שדה הקרב Washita

בשנים שקדמו לקרב זה היו עימותים תכופים בין האינדיאנים לבין הלבנים. חלק משבטי האינדיאנים קיבלו בלית ברירה את תוכנית הממשל והסכימו להתיישב בשמורות סגורות שגבולותיהן הוגדרו והוסכמו על דעת שני הצדדים מתוך הנחה שהממשל יעניק הגנה לאדומים בפני נסיונות פלישה של הלבנים. שבטים אינדיאנים אחרים לא הסכימו להסדר זה והמשיכו לנהל מסעות צייד נרחבים כמיטב המסורת האינדיאנית, תוך תנועה חופשית לכל שטח שחפצו בו. גילויי זהב באותה תקופה ולחץ בלתי פוסק של מתיישבים לבנים שנעו מערבה בכוונה להתנחל על אדמות המישורים הגדולים, הביא לשורה ארוכה של עימותים מתמשכים בין הלבן לאדום. עימות גרר אימות, נקמה גררה נקמה והמצב ה"בלתי נסבל" הביא בסופו של דבר להחלטה ל"שים לזה סוף".
אחד המוציאים לפועל היה סגן אלוף George Custer שעמד בראש כוח מאורגן, מפוצל לארבעה ראשים שהתקיפו עם שחר מחנה מנומנם של אינדיאנים משבט ה - Cheyenne בראשם עמד מנהיג שוחר שלום, שהאמין כי ניתן להגיע לכלל הסדר נאות עם האדם הלבן. שמו היה Black Kettle. ההפתעה היתה גמורה. האינדיאנים הניחו שבתקופת החורף הקשה הם לא יותקפו והיו יחסית שאננים. גם שעת הבוקר המוקדמת מצאה אותם בלתי ערוכים לקרב ולמרות שחלקם השיבו מלחמה, תוך שעתיים כאמור הסתיים העניין בנצחון הלבנים. גם נסיון הבריחה של מנהיג השבט ואשתו Medicine Women לא צלח ושניהם נטבחו בעודם צולחים את הנהר.
מבחינתו של קרטר לישום ההחלטה "לשים לזה סוף" היתה הבנתו שיש להשמיד את כל אמצעי הקיום של השבט. הוא הורה לטבוח את כל סוסיו ופרדותיו, למעלה מ - 800 ראשים והשמיד את כל מלאי המזון, הביגוד והמגורים. 53 נשים וילדים נתפסו על ידו כשבויים. תוך ניצול אפקט ההצלחה, הוא המשיך לזנב בנמלטים ואף נלחם בשבטים אחרים באותה תקופה.
תוצאות הקרב הזה ובעיקר אובדן אספקת החורף וההפנמה שקור החורף לא מספק יותר הגנה בפני מתקפה, הביאו לכך שבלית ברירה קבלו איניאנים רבים את גזירת השמורות. יש רבים הטוענים שקרב זה היווה נקודת מפנה משמעותית ביחסים שבין האדם הלבן לאינדיאנים ואף היווה נקודה שממנה והלאה ניפתחה ההתיישבות הלבנה המאסיבית במדינות המישורים הגדולים.
במרכז המבקרים צפינו בסרט והחותמת ה - 43 הוחתמה. למניין המדינות נוספה אוקלהומה, המדינה ה - 20.

ככה רואים את הרוח שמקשה עלי לאזן את המצלמה

ועכשיו למלחמה השניה. מלחמת שני הארליסטים באחד מאיתני הטבע. עוד בהיותינו בניו מקסיקו, על הבוקר, כשפתחתי את דלת חדר המלון, הבנתי שהיום תהיינה צרות. משב רוח פתאומי פתח את הדלת לרווחה והכניס פנימה שורה של עצמים זרים, כולל עלים וזרדים. האויר היה מאובק, לבנבן, כזה שמביא לך אפצ'י על המקום. אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו ללא תדלוק ברכיבה מזרחה. רוח צפונית חזקה מרימה ענני אבק מהמרחבים הפתוחים והבלתי מעובדים וממש ביציאה מהעיר הראות כמעט אפס. הרוח אינה יציבה ועוצמתה לא קבועה. היא נושבת כל הזמן משמאלנו ואנחנו באופן טבעי מטים את ההארלי שמאלה. אני רוכב עקום, מביט במראה ורואה שיוסי רוכב עקום. מבין מיד שזו לא בעיה אישית אלא תופעה קבוצתית שקשורה ברוח. אם וקטור הרוח היה קבוע, ניחא. הבעיה היא שהרוח אוהבת להשתעשע, כלומר להוסיף על המרכיב הקבוע שלה (כיוון ועוצמה) מרכיב אחד נוסף ומשמעותי - משבים. לולא אלה, אפשר להסתדר. רוכבים עקום - אז מה? כאילו שאתה כל הזמן בסיבוב. סבבה. אבל המשבים, זה כבר עניין אחר. תופסים אותך כל הזמן בהפתעה. אינך אדון לשום דבר. מכה אחת קלה משמאל, נגמר. מכה אחת חזקה משמאל, נגמר. שתי מכות ברצף, אחת חזקה משמאל, השניה חזקה מלפנים, נגמר. וכל מכה מרעידה את ההארלי ומסיטה אותו הצידה ואתה בתגובה מתקן מיד. אתה במאבק מתמיד להשאר בנתיב, בין קו השוליים הלבן מימין לבין קו ההפרדה הצהוב משמאל. משאית גדולה שמגיעה ממול מהווה לשבריר שניה מחסום רוח ואתה נשאב מיד שמאלה וכשהיא חולפת, חוזר המגע עם ידידתנו מאז הבוקר ואתה נדחף ימינה. הוא שאמרתי, מאבק מתמיד להשאר בנתיב. וזה נמשך ונמשך ונראה שאין לזה סוף. אין הקלה.
בעיה נוספת היא שאתה "רואה" את הרוח. הרוח הנראית מפריעה לך לראות מה קורה לפנים. זוהי סופת אבק של ממש. גרגרי האבק מתחילים לחדור למקומות אסורים ומתחילים להטריד. העיניים מתחילות לגרד, האף מתחיל לדגדג ואפילו השיניים מתחילות לחרוק. מה עושים לדוגמא אם העין השמאלית מתחילה לגרד? אז זהו, שכלום. מה, תסיר את היד מהכידון, תפתח את משקף הקסדה, תחדיר אצבע עטויית כפפה אל מתחת למשקפים ותגרד? אפילו 007 לא יכול.
חשבתי שעיניין הרוח הזה קשור בצורה כלשהי בגיאוגרפיה ושאולי כשנעבור לטכסס תעלם התופעה. זה לא קרה מיד, אבל אחרי כברת דרך אכן חשתי הקלה מסויימת. לא קשור בטכסס, קשור בכיוון הכביש. הכביש שינה כיוון ואנחנו רוכבים עכשיו יותר דרומה מאשר מזרחה ובכלל כאשר הכיוון הופך להיות דרומה נקי אני עושה לרוח אצבע משולשת. כשהיא מכה בגב אני ממש אדיש, אפילו שמח. פתאום המאניאקית הזאת עוזרת לך במקום להפריע. עיקול שמאלה של הכביש מחזיר אותך באחת למציאות ואני מתחיל להתחרט על האצבע המשולשת. פוחד מנקמות.

הצלחתי לאתר צילום לווין של "מפעל בשר" על פניו חלפנו בכביש 152. המלבנים הקטנים אלה מכלאות והקוים הלבנים דרכי שירות עבורן.

בטכסס אנחנו רק עוברים. אין כאן אתר החתמה קרוב וגם לא צריך. מה שרואים כאן במדינה הזו (כשהרוח פחות נראית) זה שלושה דברים: חרגולי שאיבה לזהב השחור, מגדלי קידוח לזהב השחור ופרות. כיוון שאני מצוי מחוץ לקופסא סגורה עולים באפי לסרוגין ריח הנפט (כריחו של סולר) שאינו ערב לחוטמי, וריח הרפת אותו אני אוהב. זוכרים את העדר הגדול שהתלהבתי ממנו בקולורדו? ילד על יד העדרים האין סופיים של בקר לבשר שרואים כאן. אין רפתות. אין מכוני חליבה. יש מכלאות ענקיות המאכלסות עשרות אלפי ראשי בקר. כאן, ממש לפניך, תוך כדי רכיבה, אתה רואה את חומר הגלם של ההמבורגר, הסטייק והנקניקיה. נושם, הולך, רובץ, אוכל, שותה, פועה, מעלה גרה, נופח למען הגדלת החור באוזון - ואין לו מושג מה תהיה אחריתו בטרם עת. פעם ביקרתי ב"אדום אדום", מפעל הבשר של תנובה בעמק בית שאן וצרחות הבקר שנשחט שם עולים לפתע בזכרוני. מתפלל לעולם צמחוני, אמן.

זום-אין של מכלאות אחדות. רואים את הפרות?

חרגול שאיבת נפט בטכסס

מיגדל קידוח

כשעברנו לאוקלהומה (וואלה, 3 מדינות ביום אחד) לא הרגשנו שינוי כלשהו. הרבה טורבינות רוח/חשמל, והרוח שלנו - אותה רוח. עצרנו בתצפית של שדה הקרב, ובמרכז המבקרים מסבירה לנו הרינג'רית לפני שאנחנו יוצאים ומחדשים את הרכיבה, שאכן מדובר ביום קשה מבחינת מזג האויר אם כי רוחות באיזור זה בפרט ובאוקלהומה בכלל בתקופה זו של השנה הן בבחינת חזון נפרץ. לדבריה מדובר בחזית צפונית סוערת המגיעה לאזור בעצם רגעים אלה ואכן מבט החוצה מבעד לחלונות מאשש את דבריה. רואים היטב את הרוח ואף שומעים אותה. אין מקום לספק - אנחנו בתוך סערת אבק קשה במיוחד. יוצאים לאופנועים והחשש בלב כבד. אין ברירה, מה נישן במרכז המבקרים? קטע קצר דרומה, הרוח גבית, עובר בשלום. פניה שמאלה מזרחה לקטע שאורכו 1.5 מייל - סיוט שלא ברא השטן. פניה ימינה דרומה - סביר בהחלט ולאורך 6 מייל בעודי נינוח יחסית, אני מתחיל להפנים את מה שיקרה כשנפנה שוב שמאלה ונמשיך מזרחה עד המלון, עניין של 45 מייל בערך.

הפניה שמאלה הגיעה. כדי לא להדאיג את דורשי שלומי אני נמנע מלתאר את שעבר עלינו. מעולם לא התנסייתי ברכיבה בתנאים אלה ואף לא זכור לי שנתקלתי בחומר הדרכה או בעצות מילוליות כיצד להתנהג במצבים כאלה. להאט או להגביר מהירות? דבר אחד הבנתי - צריך להפסיק את הסיוט בהקדם האפשרי. חשבתי אפילו שכדאי לעצור ולבקש מחסה ללילה באחד הבתים שלאורך הדרך. אפילו נדרתי נדר שאם העיניין עובר בשלום, אני משאיר $10 טיפ לחדרנית במלון מחר בבוקר. עצרנו מיד למראה המלון הראשון ב - Elk City. מחר יהיה יותר טוב. הנדר יקויים, אינשאללה.

טורבינות רוח באוקלהומה

יום 39

קבלת פנים לבבית במלון