קולורדו ופרות

זה מתחיל קצת לחזור על עצמו. אחרי 36 ימים גם יציאה מהשיגרה היא בבחינת שיגרה. את היציאה ממואב לכיוון קולורדו עשינו על ה - 128, כביש מעולה מכל בחינה, סלול ברובו בתוך קניון בו מתנהל לו נהר הקולורדו בזרימה מתונה ורדודה לכיוון דרום מערב. הקניון הוא קניון ראוי כמקובל כאן ביוטה, קירותיו זקופים ואדומים, לעיתים מתקרבים זה לזה ולעיתים מתרחקים. לאורכו אין ספור חניוני לילה שרבים מנצלים אותם והרכיבה, למרות הפיתולים ובעיקר השטחים המתים בפיתולים, התנהלה ברגיעה ובמתינות, כיאה לרכיבת בוקר. מה שמוזר היה שלמרות שרכבנו נגד הזרם היתה לי כל הזמן תחושה שאנחנו רוכבים בירידה. מידי פעם הפנתי מבט שמאלה כדי לוודא שהקולורדו זורם מאיתנו והלאה ולא איתנו.

ניכנסנו למדינת קולורדו. זהו, יוטה האדומה והיפה מאחורינו ולא נשוב אליה יותר הפעם. תודה לך יוטה, נעמת לנו מאוד. האתר הראשון בקולורדו (יהיו עוד שניים) אליו מועדות פנינו הוא ה - Colorado National Monument. מרכז המבקרים נמצא כברת דרך לא קצרה משער הכניסה הצפוני וכבר על ההתחלה טעמנו טעמו של פארק חינני זה. עליה תלולה שזורת פיתולים חדים, רובם פניות U וגם 2 מנהרות קצרות, כראוי לכל דרך הררית המכבדת את עצמה. במרכז המבקרים צילום כמקובל, חותמת (38) והפעם שני סרטים ברצף. האחד דן בהיבט הגיאולוגי והשני בהסטוריה בת 101 שנות הפארק כולל צילומים מרהיבים של עשרות המונומנטים המצויים בו. מוכרח לציין שהקולורדואים גנבו אותו בלי בושה מיוטה.

סלע העצמאות

באחד הקניונים עומד לו זקוף ומבודד מאחרים מונומנט העצמאות (Independence Monument). סלע אדיר מימדים שב - 1911 טיפס עליו John Otto, אחד "המשוגעים" באהבתו, מסירותו ותרומתו להקמת הפארק, והניף עליו ב - 4 ליולי את דגל ארה"ב. מאז הפך העניין למסורת והליך זה של טיפוס והנפת הדגל מתקיים מידי שנה ביום העצמאות האמריקאי.
רכבנו לאורכו של הכביש המתנהל לו בצמוד לשורת הקניונים, עוצרים מידי פעם ומצלמים ובנקודה אחת אף פסענו רגלית כברת דרך לנקודת תצפית מרשימה על הנוף ועל מספר מונומנטים אופיניים.

KISSING COUPLE

בעיניין זה אני רוצה להוסיף הערה. מספר פרמטרים אופיניים לטיול רכוב משפיעים על רמת הקושי שלו, למשל היומית. אורך המסלול, אופי המסלול, מזג האויר וכו'. מה שהופך אותו לטיול יומי מפרך אלה העצירות לצורכי תצפית/צילום. בכל ארוע כזה עוצרים, מעבירים לניוטרל, מדמימים מנוע, מורידים רגלית, משעינים האופנוע על הצד, יורדים ממנו, מסירים כפפות, מורידים משקפיים, מסירים הקסדה, תולים הקסדה על הכידון, שמים הכפפות בקסדה, מחזירים המשקפיים על העיניים, צופים מסביב, מצלמים. ועכשיו בסדר הפוך כדי שאפשר יהיה לנוע לנקודת העינוי הבאה. כשזה חוזר על עצמו אולי 15 ואפלו 20 פעם בפארק אופייני - זה מה שבאמת מפרך, באמת מתיש. ותמיד, אבל תמיד מלווה אותך התחושה שאולי פה ושם אפשר היה לעצור עוד.
ממש לפני שהגענו למלון בעיר Montrose, ראיתי תוך כדי רכיבה בצד שמאל מחזה שלא ראיתי מימיי. רפת ענקית שבחצרות שלה נמצאות אלפי פרות. אלפי פרות, בלי הגזמה. יש בי סימפטיה שמקורה בחוויות ילדות לכל העיניין הזה של פרות ורפת, ואמרתי לעצמי שמיד לאחר ההתארגנות במלון אני חוזר לכאן כדי לברר את העיניין. וכך עשיתי. יוסי גם הוא הצטרף. הגענו לרפת ולמכון החליבה שעבדו בו 4 מכסיקנים בחליבת 80 פרות בכל נגלה. נפגשנו עם בעל המקום שסיפר לנו על למעלה מ - 5,000 פרות המצויות כאן ברשותו כאשר 2,200 מהן הן פרות חולבות. תארו לעצמכם - 4 מקסיקנים (במשמרות, כל פעם ארבעה אחרים) חולבים 2,200 פרות 3 פעמים ביום בנגלות של 80 פרות כל פעם. מדהים, לא?
טוב, היה יום ארוך. אני הולך לישון.

יום 36