בהתחלת הרכיבה ובסופה - שתי חוויות שונות

אתמול (שבת) הגענו למלון שלנו בקורטז (קולורדו) בשעה מוקדמת יחסית. שמחים וטובי לב נכנסנו לחדר והתחלנו את שיגרת "הלא רכיבה". אני למחשב ולאינטרנט, יוסי אפרקדן על המיטה משוטט אף הוא במרחבי הרשת. כשהוא ככה אני כבר יודע איך זה יגמר. לאחר זמן מה קולות רועמים מגיעים מבחוץ. רעמים שמביאים גשם, כזה שניתך ולא מרפה שעה ארוכה. אני מודה למי שצריך להודות על שתיזמן אותנו כראוי היום. היה חם בחדר והמזגן היה מאלה שמקרר צ'יק צ'ק ואף מקפיא. העדפתי דלת פתוחה על פניו. כשהדלת פתוחה שומעים קולות מבחוץ. הלילה אנחנו בקומה שניה ומלמטה מגיעה מוזיקת קאנטרי מלווה בקולות שיח וצחוקים. חבורת הארליסטים מהסוג הטיפוסי כאן (הוא בד"כ כרסתן, מזוקן, מקועקע וצמתו קלועה; היא רזונת, מקועקעת, ענודת עדיי מתכת לעייפה ומתוחת פנים), גיל העמידה פלוס פלוס, יושבת לה מחוץ לחדרים, בירות ביד, ומעבירים את הזמן בצוותא בעוד הגשם יורד. מידי פעם מגיעים עוד ועוד אופנועים, ועוד ועוד אופנועים והגשם לא מפסיק לרדת. ואני, מרחם על הרטובים וממשיך להודות לאלוהי היבשים. הרטרו הזה ליום האתמול נכתב רק בגלל מה שקרה היום. העניין יוסבר בהמשך.
בקושי התחלנו לרכב הבוקר וכבר אנחנו בתוך הפארק - Mesa Verde National Park. הרינג'רית בכניסה הזהירה אותנו מפני המנהרה החשוכה שאנחנו אמורים לעבור בה, ויעצה לנו להחליף את המשקפיים הכהות לבהירות. עצרנו בצד ממושמעים לחלוטין ועשינו כדבריה. ברגע שחידשנו את הרכיבה שכחנו מהעיניין. הדרך עצמה העסיקה אותנו. עולים בכביש הררי, סלול למופת, רחב במידה הנכונה ומאוד מתפתל. 15 מייל נמשכה המלחמה הזו באין ספור פיתולים, חלקם מכוסים בוץ ודרדרת (היה גשם הלילה כזכור) ומרוב ריכוז בסיבוב, כמעט ולא מתפנים לנוף ההולך ונפתח עם העליה. אמרתי לעצמי שבדרך חזרה, כשנצא מהפארק, אמנה את מספר הפיתולים. מסתבר שהמנהרה שזכתה להתייחסות כל כך רצינית מצידנו בתחילה, נתגלתה כמשהו דרדלה - רק נכנסנו לתוכה ומיד יצאנו (בדרך חזרה כבר היינו עם המשקפיים הכהות).
במרכז המבקרים התרגולת הידועה. מצטלמים ליד השלט ומחתימים את הדרכון. היום כבר המספר הוא 35 במיניין החותמות. תור ארוך מאוד של ממתינים לרכישת כרטיסי סיור מאורגנים בשלושה אתרים בפארק מוריד אותנו מהעניין ואנחנו מחליטים לעשות זאת בשיטת "עשה זאת בעצמך" ככל שניתן. רכבנו ברחבי הפארק, עברנו כמעט בכל נקודות התצפית האפשריות, ראינו מרחוק את הקבוצות המודרכות מסיירות באתרים עצמם ולאחד מהם שניתן להגיע אליו באופן עצמאי, ירדנו ממש (Spruce Tree House). בדרך חזרה, ממרכז המבקרים עד שער היציאה ספרתי 58 סיבובים ופיתולים.

רוכבים צפונה. בעודנו בקולורדו טפטוף קטן ולא משמעותי שולח תזכורת שלפעמים יורד כאן גשם. ממשיכים צפונה ועוברים ליוטה. מה עוברים? - חוזרים ליוטה. יוטה הזכורה לנו לטוב ביפי נופיה ובצבעה האדום. היא חייבת לנו עדיין שני פארקים לפני שנשחרר אותה. השמים מכוסים עננים, כשאלה שמעלינו נראים בלתי מזיקים, כאלה שאוהבים להתחלק עם השמיים. מימין וגם משמאל הסיפור אחר. שם יש כהות, שם יש כבדות, שם יורד גשם. רחוק רחוק מלפנים העסק נראה לא טוב. אני עוצר בצד ושואל - "מתלבשים?" יוסי אומר "בוא נמשיך עוד קצת". ממשיכים, עוצרים למנוחה בתחנת דלק שלמרבה הפלא יש בה Subway. חגיגה קולינרית מאופקת ואנחנו שוב בדרך צפונה אחרי שיוסי הציע שנתלבש והפעם אני אמרתי "בוא נמשיך עוד קצת". האמירה שלי לא היתה ככה סתם בעלמא והתבססה על נתונים מודיעינים שאספתי מתחקור רוכבים שהגיעו מהצפון. השמים בצפון נראים די בהירים והמתוחקרים אומרים שלא ירד שם גשם. ממשיכים בסבבה. קשת ענקית והרים אדומים מהווים תזכורת למה שנראה מחר. השמיים בינתיים בסדר איתנו.

אני מוריד מבט לאודומטר. יש עוד 22 מייל ואנחנו במואב. מרים עיניים לפנים וגם למעלה ורואה שחורות. הצבע השחור הזה בכלל לא מוצא חן בעיני. ממשיכים ומתעקשים שלא לעצור ולהתלבש בחליפת הגשם. ממשיכים ומתעקשים. רוכבים כבר בפאתי העיר ואז זה מגיע. זה לא שהתחיל לרדת גשם. פשוט נשפך עלינו גשם. בסך הכך 2 מייל מהמלון, רוצים להמשיך ולהגיע כבר, לא איכפת שנירטב, העיקר שנגיע. אבל הגשם כל כך כבד והראות ממש אפסית שאין ברירה. יורדים ימינה דרך משטח חצצי דרוך למה שנראה כמחסה אפשרי. מבנה אטום שראה ימים טובים עם גג בעל שוליים המאפשרים לעמוד תחתיהם ולהנות ממחסה, בתנאי שהגשם אנכי. אבל כאן נושבת רוח והמחסה אינו מחסה. תא טלפון צמוד למבנה, זולג אף הוא מעניק לנו מחסה סביר. האופנועים עומדים "בחוץ" ואני כבר רואה את עצמי מוציא את תכולת התרמיל הספוגה ומתפלל - רק שדרכון הפארקים לא ירטב. העיניין נמשך דקות ארוכות ובהפוגה היחסית הראשונה עלינו על האופנועים והגענו למלון תוך חמש דקות. אז ככה זה כאן. פעם הוא איתך ופעם הוא נגדך.

בפאתי העיר מואב. אנחנו עדיין מקווים לטוב.

כאן כבר ברור לנו שהפסדנו במירוץ

ככה זה נראה

.... וזה המחסה

התיק של הארלי לא איכזב. התכולה נשארה יבשה.

יום 34